גזר דין בתיק ת"פ 13591-04-09

הנאשם, יליד 75', הודה בעובדות כתב אישום אשר תוקן במהלך שמיעת ראיות, והורשע בעבירה של החזקת סכין שלא כדין - לפי סעיף 186 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ובחבלה חמורה בנסיבות מחמירות - לפי סעיף 333 + 335(א)(1) לחוק.

2.         תמציתו של  כתב האישום המתוקן

בתאריך 13/4/09 בין השעות 19:30 ל-20:30, נסע הנאשם באבו סנאן ברכב פז'ו (להלן: הרכב), בו החזיק סכין באורך של כ-15-16 ס"מ שלא כדין (להלן: הסכין). הוא עצר ליד וליד עזאם (להלן: המתלונן) אשר הלך ברחוב, ביקש ממנו לעלות לרכב, האחרון עשה כן, והנאשם המשיך בנסיעה. במהלך הנסיעה, בעקבות חילופי הדברים בין השניים, דקר הנאשם באמצעות הסכין את המתלונן במותן שמאל, 2 דקירות עמוקות ומסכנות חיים. למתלונן נגרמו פצע דקירה אשר חדר דרך חלל החזה לחלל הבטן, עם יציאה של המעי הגס דרך הפצע אל מחוץ לגוף ופציעה מדממת בטחול, ופצע דקירה אשר חדר עד עומק שרירי הגב ללא חדירה לחלל הבטן. המתלונן תפס את הסכין בנסיון להתגונן, וכתוצאה מכך נגרמו לו גם חתכים בכפות ידיו.

בהמשך, הרים המתלונן הפצוע את ידית הבלם של הרכב, והנאשם נגח בראשו. המתלונן פתח את דלת הרכב, ואילו הנאשם בעט בו, הוציאו אל מחוץ לרכב ונמלט מהמקום. המתלונן הובהל לבית החולים כשמצבו הוגדר קשה, נותח ואושפז למשך 5 ימים.

במעשיו אלה גרם הנאשם למתלונן חבלות חמורות שלא כדין, כשהוא נושא נשק קר - סכין שהחזיק שלא כדין.

3.         א. הרשעות קודמות

לנאשם אין עבר פלילי למעט הרשעה בגין העדר משירות צבאי שלא ברשות.

ב. תסקיר שירות מבחן

קצינת המבחן שקלה את נסיבותיו האישיות של הנאשם לצד חומרת העבירות בהן הורשע, והמליצה להטיל עליו עונש מרתיע ופיצויים למתלונן.

הנאשם גרוש ואב לשני ילדים בגילאים 9 ו-10, תושב אבו סנאן, בן למשפחה חיובית ונורמטיבית, קרוב במיוחד לאביו, המהווה לו מודל לחיקוי. לאחר שחרורו ממעצר, השתלב בעסק המשפחתי וכיום עוסק במכירות ועבודה מול לקוחות.

הנאשם הודה מילולית בביצוע העבירה אך לקח אחריות חלקית והרבה להאשים את המתלונן, אשר לדבריו יזם את התקיפה. לדבריו, אירעה העבירה על רקע בחירות לרשות מקומית, אשר הובילה למספר סכסוכים בכפר. לדבריו, המתלונן חשד כי הנאשם הצית את רכבו ועל כן יזם עימות מילולי ופיזי עימו.

קצינת המבחן התרשמה כי הנאשם מודע לחומרת התנהגותו והביע תחושות של חרטה וצער, לצד נטייתו להשליך אחריות על המתלונן וקושי לבחון לעומק את הנסיבות אשר עמדו בבסיס התנהגותו האלימה. ככלל שלל התנהגויות בעייתיות או קשר עם סביבה עבריינית. לדבריו, אינו זקוק לטיפול בתחום של שליטה בכעסים או בתחומים אחרים, ההליך הפלילי היווה גורם מרתיע מבחינתו, הוא נחוש להימנע מפריצה וגבולות החוק, ומסוגל לעשות זאת ללא עזרה טיפולית.

לאחר ששקלה את נסיבותיו האישיות של הנאשם, עברו הבלתי מכביד, תפקודו החיובי והשתלבותו בפרנסת המשפחה, לצד חומרת העבירה ועמדתו בנוגע לחוסר נזקקותו לטיפול, המליצה קצינת המבחן להטיל עליו עונש מרתיע ופיצויים למתלונן.

4.         טיעוני המאשימה

המאשימה ביקשה להטיל על הנאשם מאסר משמעותי ארוך, מאסר על תנאי מרתיע וכן קנס כספי ופיצוי למתלונן.

ב"כ המאשימה חזרה על עובדות כתב האישום, והדגישה את חומרתו של האירוע. הנאשם פגע במתלונן עקב סכסוך שמקורו בפרשה הקשורה לאירועים פוליטיים בכפר, ולטענתה מביעה התנהגותו נטולת הרסן זלזול בגופו ובחייו של אדם, מסוכנות ועזות מצח. חומרת המעשים, אופיים והנזק שנגרם למתלונן, מטים את הכף לטובת ההגנה על האינטרס הציבורי. עוד טענה כי רק בזכות אחרים שעזרו למתלונן והביאו אותו לקבלת טיפול רפואי, לא הסתיים האירוע בתוצאות קשות יותר. לעניין הסכנה הממשית לחיי המתלונן עת התקבל בבית החולים הפנתה לעדותו של ד"ר מיכאל גורביץ (עמ' 163 - 164 לפרוט').

ב"כ המאשימה התייחסה לתופעת האלימות והסכינאות בארץ, כאשר צעירים בוחרים להשתמש בנשק קר כנגד אחרים בקלות ראש מבלי להבין את חומרת מעשיהם, תוך זלזול בחוק. תרומתו הנדרשת של בית המשפט למלחמה באלימות יכולה להיעשות רק על ידי ענישה מרתיעה. מילים אינן יכולות לאיין את התופעות האלה ולמנוע הישנותן.

לטענתה, הנאשם בחר לנהל את משפטו כמעט עד תום, ורק לאחר שמיעת חלק מפרשת ההגנה, בחר לחזור בו ולהודות בעובדות כתב האישום המתוקן, כאשר התיקון התייחס לשינוי הוראת החיקוק. ניהול הליך פלילי ארוך ומסורבל אינו יכול להביא לכך שבית המשפט יתחשב בנאשם, יקל עמו ויזקוף את הודייתו לזכותו, כאשר לכל אורך ההליך הכחיש הנאשם באופן מוחלט את ביצוע העבירות, שינה את גרסתו ואף העיד כעד הגנה. גם מתסקיר שירות המבחן עולה כי הנאשם לקח אחריות חלקית למעשיו, הרבה להאשים את הקורבן, הגן על מעשיו, התקשה לבחון לעומק את הנסיבות אשר עמדו בבסיס התנהגותו האלימה, ולא הביע נזקקות לטפול כלשהו.

אשר לסולחה, לפי ההלכה יש להעניק לה משקל מה, כשבעצם עריכתה הנאשם מודה בביצוע העבירות ומתחרט. בענייננו, משפחת הנאשם יזמה את הסולחה, הנאשם לא היה צד למשא ומתן בטרם נערך ההסכם, עמדתו לא נתבקשה, ולא ביררו אם הוא מתחרט על מעשיו. לא ניתן לקבל את הטענה שהנאשם היה במעצר, מכיוון שניתן היה ליצור עמו קשר. מכל מקום, גם לאחר הסולחה לא לקח הנאשם אחריות על מעשיו, הטיח במתלונן שהוא מוסר דברי שקר, ועמד על גרסתו שלא ביצע את העבירות. לכן טענה ב"כ המאשימה כי אין ליתן משקל לסולחה ויש להעדיף את האינטרס הציבורי ואת אינטרס ההרתעה, כדי שידע כל מי שחוטא בביצוע עבירות ברוטאליות כאלו, כי ישלח למאסר ממושך ודינו שיתרחק מהציבור על מנת שלא יסכן אותם.